קְלַפוֹטִי טבעוני

יש הרבה סופרים קולינריים שאני נהנה לקרוא את ספרי הבישול שלהם. כל פעם שיוצא ספר של שרי אנסקי או קרין גורן, אני רץ לחנות הספרים כדי לבדוק אותו. אבל הכי חביב עלי, מאז ספר הבישול הראשון שלו "מטבח משפחתי", הוא גיל חובב.

יש שני דברים עיקריים בגינם אני מחבב את חובב יותר מכל המתכונאים האחרים. ראשית, הוא איננו בוחל בשימוש בחומרים "עממיים" ולא מתוחכמים, כגון אבקת מרק או רסק עגבניות פושטי. שנית, כל מתכון שלו מלווה בסיפור – לרוב סיפור על חוויה אישית שלו. יש לו, למר חובב, עוד יתרונות רבים: המתכונים שלו שווים לכל נפש וקלים להכנה, הספרים שלו נאים למראה ובנוסף לכל היתרונות, הוא גם הומו. אולם הסיפורים, כפי שהזכרתי בפוסטים קודמים, הם הדבר בגללו אני הכי אוהב לקרוא מתכונים שלו. בבלוג שלי אני מנסה במודע לחקות את דרך הכתיבה והבישול שלו, ואני מקוה שאני גם מצליח בזה מעט.

יצא לי גם לפגוש את גיל לפגישות חטופות, למשל בדוכני שבוע הספר. אולם הפעם החרוטה בליבי היתה כשהוא בא, בהתנדבות, לדבר בפנינו – קבוצת הומואים דתיים. זו היתה תקופה שרק התחילו מפגשים מעין אלו והיו מגיעים אליה אנשים מפוחדים, ברובם בארון. הוא בא עם החיוך שלו והסיפורים המצחיקים והעברית הרהוטה (והנכונה) ונתן לנו ערב של שמחה ורוגע עם אדם ששמח בחייו ובהומואיות שלו.

מכל הספרים שלו, הסיפור של גיל שאני הכי אוהב והכי מרגש אותי הוא סיפור הסיום של הספר "סוכריות מהשמיים". הוא מתאר שם את ריטואל-יום-שני הקבוע של סבתו ואת היום שבו היא נפטרה. זהו סיפור שתמיד גורם לי למחות דמעה.

סבתא שלי נפטרה לפני חודש.

בשבועיים שלפני כבר ידענו כל המשפחה שאנו סופרים את הימים לאחור. הרופאים כבר לא יכלו לעשות למענה דבר ובנותיה, ובהן אימי, החליטו להביא אותה להחליק החוצה מן העולם בביתה הקטן והחם, ולא בבית-חולים מנוכר. ביום לפני שנפטרה באתי לבקר אותה בבית הישן והמוכר, ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה. היא שכבה במיטה הגדולה כל כך מכווצת וזעירה, צינור החמצן שיצא מאפה לא הצליח להקל על נשימותיה שכבר היו כבדות עליה והיא כבר היתה חסרת-הכרה. ישבתי שם ולא יכולתי לדבר מההלם. היה לי כל כך קשה לראות את האשה המדהימה והחזקה הזו שהיתה שם כל חיי, מחבקת ומבקרת, מנחמת באוכל ומייעצת – כל כך חסרת אונים וקטנה. לא הצלחתי לדבר גם עם האנשים האחרים שהיו בבית. נשקתי למצחה את הנשיקה האחרונה – וברחתי ברגע הראשון שיכולתי.

כשהגעתי הביתה רצתי למדף הספרים שבמטבח ושלפתי את הספר. דפדתי ישר לפרק הנכון והתחלתי לקרוא על מנת לנסות לקבל קצת ניחומים ושותפות גורל. לא הצלחתי לסיים את הפרק. הדמעות ששטפו את עיני לא הניחו לי. רק ישבתי לי בחדר ובכיתי עליה ועל עצמי.

חשבתי, אחרי ההלויה, לכתוב על אחד מן המתכונים שלה לזכרה. אך זה מוקדם מדי, קשה מדי להעלות את הזכרונות ולכתוב אותם בפירוט טכני. אז אני מביא את המתכון של גיל חובב, וחושב על הסבתא שלו ודרכה על שלי.

תחליף ביצים טבעוני

ביצים תמיד היו "כאב הראש" של כל מי שמנסה טבעונות. זה לא כל כך משנה במתכונים טבעוניים, אבל מה אפשר לעשות אם מה שבא לכם לאפות מגיע מספר מתכונים סטנדרטי? סתם להוריד את הביצים מהמתכון לרוב לא יעבוד.

אם תחפשו תמצאו עשרות טריקים להחלפת ביצים. במה לא ניסינו, הטבעונים, להשתמש. בטחינה, בבננות, ברסק תפוחים, בזרעי פשתן, בקמח עדשים, בקמח חומוס וזה רק על קצה המזלג. כל תחליף כבודו במקומו מונח ויש תחליפים שעובדים מצוין בעוגות ויש כאלו שמתפקדים בפשטידות וגם אני משתמש בכל התחליפים הללו במתכונים שונים.

אולם את התחליף האהוב עלי מצאתי במקרה בשיטוטי בפורומי הבישול. אני לא יודע מי פרסמה אותו (אני כמעט בטוח שזו היתה כותבת) אבל זה היה נראה כל כך מבטיח שישר העתקתי את "המתכון" ושמרתי אותו בקובץ במחשב. התחליף הזה אמנם מצריך חומרים מיוחדים, אבל שווה בשבילו לקפוץ לחנות הטבע הקרובה ולקנות אותם. הביצים שמתקבלות הן במרקם הנוזלי-צמיגי של ביצי תרנגולת והן גם נקרשות במהלך האפיה. הן חסרות טעם, כך שהן מתפקדות היטב הן במתכונים מלוחים והן במתוקים. הן מוצלחות במיוחד באפיה, אבל עובדות גם במתכוני טיגון כדוגמת פנקייק. פחות מומלצות במתכונים שבהם אמורים לטעום את הביצים, כגון שקשוקה – אבל הן המדביקות הטובות ביותר שפגשתי עד כה.

כמה מילים על החומרים. קמח תפוחי-האדמה נקרא לעיתים גם עמילן תפוחי-אדמה – זה אותו דבר, אין מה לחשוש. את קמח הטפיוקה אפשר להחליף בקורנפלור, אבל קל למצוא קמח טפיוקה והוא לא יקר, אז שוה להשקיע. זה מאפשר ליצור "ביצים" צלולות יותר. כדאי מאד לקנות קסנטן גאם (נקרא גם גומי קסנטן), הוא מאד מגביר את הדביקיות של כל התערובת. הוא די יקר, אבל כיוון שצריך מעט מאד ממנו, אפשר לקנות עם עוד מישהו ולהתחלק. אני ממש ממליץ לא לוותר עליו!

אז הנה לכם תחליף הביצים האולטימטיבי…

עוגיות סבתא טבעוניות

כבר הרבה זמן שלא חידשתי כאן דבר.

אני עסוק מאד בימים אלו בסיום הדוקטורט ובפרויקטים נוספים. אפילו התחלתי בלוג חדש.

הבלוג "אוכל בנחת" הוא בלוג באוריינטציה יותר להט"בית והוא מפורסם תחת הפלטפורמה של "חברותא – הומואים דתיים". בפוסט הראשון שם אני כותב קצת על מצעדי גאוה ועל בושה, אבל למה שאני אספר לכם? תקראו הכל שם:

http://havruta.org.il/archives/11080

ולא עזבתי כאן. הבלוג שם לא יהיה בהכרח טבעוני ורוב המתכונים בו הם לא מקוריים שלי, אלא מתכונים של אחרים שאני אוהב.

כאן נשאר הבלוג הטבעוני המקורי שלי. הישארו עימנו לפרסומים הבאים.

קראמבל תפוחים ותותים

אני מבטיח לכם שאם תעשו סקר אקראי בקבוצה של טבעונים, השאלה הכי מעצבנת שכולם שומעים היא:

"אז מה את/ה אוכל/ת?"

והם סופקים כפיים ואומרים: "כל הכבוד לך" או "אתה משוגע/ת" וה-"זה בטח נורא קשה להיות טבעוני" התמידי. קשה לאנשים מחוץ למעגל הטבעוני להבין איך אפשר להסתדר בלי בשר ומוצרי חלב. ולא יעזור כמה נאמר להם "יש ממש המון לאכול" או "בכלל לא חסרים דברים טעימים לאכול שהם לא מהחי" – זה פשוט לא נתפס אצלם בראש. קשה להם להבין את האמת הפשוטה: רוב מה שכולם אוכלים יום יום, הוא ממילא טבעוני.

הרי אנשים אוכלים בלי סוף תבשילים של תפוחי-אדמה, פסטה עם רטבי ירקות למיניהם, עולם שלם של תוספות פחממתיות ותבשילי קטניות, שלא לדבר על סלטים. הם פשוט לא עוצרים לחשוב שהם חצי טבעונים בעצמם.

וזה עוד יותר בולט בחברה שלי, החברה הדתית – דווקא, למרבה האירוניה, בגלל הארוחות הבשריות. אנחנו אלופים בשימוש בתחליפי חלב בתוספות והכי חשוב, בקינוחים. כך שלפחות חצי מכל הקינוחים של כל משפחה דתית, נקיים ממוצרי חלב. כמה פשוט, ככה נוטים להתעלם מהמחשבה.

אז החלטתי הפעם לתת לכם מתכון לקינוח מהמם שאחותי האהובה מגישה אצלה בבית כקינוח לסעודות שבת. כי תפוחים הם תמיד בעונה ועכשיו הזמן לנצל את התותים. זהו קראמבל, שהבריטיים מתייחסים אליו כפודינג (לכו תבינו) ואנחנו תמיד מתייחסים אליו כעוגה. קינוח שמורכב משכבת פרי עסיסית שמעליה שכבת בצק שחומה ופריכה. אצלינו כולם תמיד מלקקים את האצבעות ומבקשים עוד מנה.

ואתם יודעים מה?

אפילו לא הייתי צריך לטבען את המתכון הזה. הוא מגיע ככה טבעוני, במקור.

פונדו שוקולד טבעוני

אני מתנדב בועד למלחמה באיידס.

עם הפרידה מאשתי, כשעזבתי את הבית, החיים שלי היו בלגן מוחלט והייתי הלום ושבור. באותה נקודה נמוכה, אנשים מהקהילה הגאה עזרו לי להתמודד עם הבור העמוק שנפער בחיי, לטפס ממנו ולראות שוב שמיים בהירים. אחרי כמה שנים החלטתי שהגיע הזמן שאני אתרום חזרה לקהילה והחלטתי להתנדב בועד.

ההתנדבות בועד למלחמה באיידס היא בשבילי לא רק שירות לקהילה, אלא גם אוסף של אנשים מסורים ונהדרים – אנשים טובים באמצע הדרך. אני משמש בתור יועץ במרפאה של הועד בבאר-שבע ומסביר לאנשים שבאים להבדק על הוירוס, על הסכנות להדבקה וגם מלמד אותם איך לשמור על עצמם. בדרך כלל המרפאה של הועד היא מקום שמח. אנשים באים במצב של חרדה, בפחד איום שנדבקו ויוצאים מלאי הקלה כשהם מקבלים תשובה שלילית. ובניגוד לסטיגמה, רוב הנבדקים (ולמעשה גם המתנדבים שלנו) – הם סטרייטים.

אבל לפעמים, וזה קורה יותר מדי, יש גם אנשים אחרים.

למשל הנער הצעיר שרק עכשיו מלאו לו 16, למרות שבקלות הייתם נותנים לו 18. הוא עדיין תלמיד בתיכון ולמרות זאת הוא נרשם כבר לאתר הכרויות של הומואים ומקבל כל יום הודעות מאנשים שרוצים סטוץ עם "בשר טרי". ולמרות שהוא רק בן 16 וארבעה חודשים הוא כבר שכב עם עשרות גברים שלא טרחו לבדוק בן כמה הוא באמת, במקרה הטוב, ובמקרה הרע מחפשים קטינים (כי, היי, 16 זה כבר גיל ההסכמה). וברור שלפחות כמה מהם לא טרחו להקפיד על מין מוגן, והוא, מה הוא יודע מהחיים שלו. בבית הספר בטוח שלא לימדו אותו על מין (שלא לדבר על הבית) וגם אם כן, מין הומוסקסואלי זה הס מלהזכיר. ועכשיו הוא בא להבדק בהיסטריה כי הוא שמע על איידס ומנסה לברר איתי מה יהיה איתו אם נגלה בבדיקה שהוא נשא. ועם כל הפחד וכל התמימות וכל חוסר האחריות מה שהכי מפחיד אותו זו לא המחלה ושני כדורים כל יום למשך שארית חייו – אלא שההורים שלו יגלו שהוא הומו. כי לנערים מתחת לגיל 18 אי אפשר לעשות בדיקה אנונימית, הם חייבים להציג תעודה מזהה. והוא אומר לי שהוא רוצה "לצאת מזה" שהוא לא רוצה להיות הומו, לא רוצה יותר סקס עם גברים – הוא רוצה אשה וילדים ומשפחה.

או האשה השקטה שבאה להבדק, כבר לא בת עשרים. אשה בשלה. וכשאני שואל למה היא באה להבדק, כמו שאני שואל את כולם, היא נרתעת ולא רוצה לענות. ורק אחרי שאני אומר לה שזה חשוב, כי זה באמת חשוב לנו לדעת עם מה מתמודדים כדי להמליץ על הבדיקה המתאימה היא אומרת לי למה. והתשובה שלה מוציאה אותי לגמרי מאיפוס ולוקח זמן עד שאני מצליח לתפקד מולה כמו שאני מתפקד מול כל מי שבא להבדק. כי לא ציפיתי שמישהי תאמר לי "נאנסתי לפני שבוע". והיא חכמה, היא יודעת שבדיקה אחרי שבוע בלבד לא יכולה לזהות את הוירוס. אבל היא באה להבדק כי מעולם לא נבדקה קודם ל-HIV, ואם יתגלה שהיא נשאית, היא רוצה לדעת אם זה בגלל האנס או שהיה להHIV  כבר קודם. ומה אומרים לאשה כזו? איך מנחמים אותה? והאם אני, כגבר, יכול לנסות בכלל להבין מה עובר עליה? האם נסיונות הניחום המגושמים שלי לא עושים את המצב יותר גרוע במקום לעזור?

או הבחור החרדי, בשנות ה-20 המוקדמות שלו, "שנכנע ליצר" והתחיל להפגש עם נשים לסקס. ואין לו מושג קלוש מה זה מין מוגן (שלא לדבר על קונדום) ושבכלל אפשר לתפוס מחלות דרך יחסי מין – כי אף פעם אף אחד לא דיבר ולא ידבר בקהילה שלו על דברים כאלה. כי "אצלנו זה לא קורה" או "אם נדבר איתם על מין זה יעודד אותם לקיים יחסים לפני החתונה". ויש לו ממש מזל שיש לו חבר חילוני ששמע מה הוא עושה ושלח אותו מיד אלינו להבדק. והוא מרגיש כל כך אשם שהוא "נפל" ולא חיכה עד החתונה, כמו שצריך לעשות – והוא לא יודע ממי לפחד יותר, מוירוס ה-HIV או מאלוהים. ואני לא יודע אם זה שאני, חובש הכיפה, מסביר לו על כל העובדות על איידס ומחלות מין אחרות – מרגיע אותו או רק מלחיץ אותו יותר. וצריך להרגיע אותו שאני לא אספר לאף אחד, ואנחנו בועד שומרים על סודיות ואנונימיות, כי אם ישמעו על זה בקהילה שלו – הלך השידוך.

או האשה שלא מבינה למה החבר שלה מתעקש להביא אותה לעבור בדיקת HIV  בועד. אז מה אם נקרע להם הקונדום פעם? הם סטרייטים. איידס זה מחלה של הומואים, לא ככה? והוא, לא טרח ליידע אותה אף פעם שהוא נשא, כי הוא מקפיד על מין מוגן – אז "מה היא צריכה לדעת מזה". הוא הרי לא רוצה להסתכן בזה שהיא תעזוב אותו, היא סקס ממש טוב. אבל תקלות קורות ועכשיו היא הגיעה לבדיקה ולוקחים ממנה דם והיא עדיין בהלם מזה שהיא פה. ואני עומד ליד ערכת הבדיקה ורואה את הקו השני, זה שמראה על תשובה חיובית, הולך ומבצבץ. וזה אומר שהסיפור שלהם מתחיל להשמע פחות ופחות הגיוני (איך אומר ד"ר האוס – "כולם משקרים"), הרי מגליץ' אחד עם נשא מטופל קשה מאד להדבק ב-HIV. כנראה שהמציאות היא שיותר מפעם אחת הם לא הקפידו על מין מוגן, שהרי למה שהיא תתעקש על זה בכלל? החבר שלה בסדר, לא? ואני יודע שעוד כמה דקות נצטרך לבשר לה שהיא נדבקה בוירוס ולמוטט כל מה שהיא יודעת על החיים שלה ועל הזוגיות שהיא מנהלת עם החבר הזה שהיא סומכת עליו.

ויש עוד מקרים ועוד סיפורים וזה לא פשוט מבחינה רגשית לשמוע את כל הסיפורים האלה ככה סתם באמצעו של יום שגרתי.

אז אחרי התנדבות טעונה כזו אני חוזר הביתה עם תחושות מאד קשות ולא יודע מה לעשות עם עצמי. קשה לי להשאיר את האנשים האלה במרפאה ואני הרבה פעמים סוחב את הסיפורים שלהם איתי הביתה. כשיש לי יום כזה כל מה שאני רוצה כשאני מגיע הביתה הוא חיבוק ארוך מבן הזוג שלי – ושוקולד.

השקשוקה שלי

אני מאד אוהב שקשוקה. זה אחד הדברים הראשונים שלמדתי להכין בעצמי במטבח, מיד לאחר שאמא למדה אותי איך מכינים חביתה – עוד לפני המתכונים המסובכים מספרי הבישול. שקשוקה היא ברירת המחדל שלי בארוחות בוקר של בתי קפה. היא מנחמת ומחממת, יש בה בצל ועגבניות למכביר וטעם פשוט וביתי, אבל בכל זאת היא תענוג עילאי. היא מסוגלת להמיס את הקשוחים והעמידים ב"מתנגדי האוכל", אלו שלא אוכלים עם שמן ומתנגדים לכל מה שיש בו יותר קלוריות מחסה.

אבל יש מעט מאד דברים שהם אוקסימורון כל כך יסודי כמו "שקשוקה טבעונית". איך אפשר להכין שקשוקה שהמרכיב העיקרי, אם לא החשוב ביותר בה, הוא ביצים – ללא ביצים?

אבל אני רגיל לאוקסימורונים, שהרי החיים שלי הם אוקסימורון אחד מתמשך. אם תעיינו בכל כתבת אינטרנט למתחילים שעוסקת בנושאים שמערבים דת והומוסקסואליות אחת התגובות הראשונות תהיה: אין דבר כזה "הומו דתי". גם אני כשהייתי הומו צעיר ומבולבל הייתי בטוח שזה המצב. לימדו אותנו בישיבה שזה תועבה, מחלה סוטה, חטא נוראי ורעה חולה שהחילונים הכופרים לוקים בה כי הם לא למדו מספיק תורה.

הייתי נער דתי צעיר שלמד בישיבה תיכונית והיה אחד התלמידים הטובים. מאלו שכל המורים אהבו והוא, בתורו, העריץ את הר"מ שלו (רב/מחנך). אבל היו דברים שבאמת לא הבנתי. למה הרב שלי כל כך מתנגד שהחבר'ה ילכו לים מעורב? מי בכלל הולך לים כדי להסתכל על בנות, הולכים בשביל להכנס למים, לא? ממש לא הבנתי מה ההתנגדות הגדולה כל כך לדיסקוטקים (ככה קראו להם אז), הרי אני לא רוקד עם בנות כי אני רוצה לגעת בהן או משהו כזה, אלא כי בא לי לרקוד. לקח לי זמן להבין שאני לא מסתכל על בנות באותו האופן שהחברים שלי מסתכלים עליהן. שכשכולם נמשכים לכיוון הזה, אני בעצם מסתכל על החברים שלי בפנימיה.

כשזה נפל עלי הייתי במצוקה נוראית. איך זה יכול להיות שזה אני? אני הוא הסוטה, החולה, החוטא? היו בפני רק שתי אופציות: או לוותר על הדת ולצאת בשאלה או להדחיק את המשיכה שלי ולשחק את הסטרייט שהייתי אמור להיות. שהרי אין כזה דבר "הומו דתי". זה נמשך ככה שנים ארוכות ועצובות, בהן הסתובבתי בעולם מדוכא ומיואש. שנים של כעס על אלהים שעשה אותי "כזה", של בכי לתוך הכרית כשהלכתי לישון ושל נסיון נואש להימשך לנשים.

כשעבר הזמן, ובעיקר כשהאינטרנט חדר לחיינו, גיליתי שאני לא היחיד שחי עם אותו אוקסימורון. נחשפתי לגישות שונות לשילוב הנטיה שלי עם היהדות, שילוב שכבר לא היה אוקסימורון – אלא אפשר לי להיות גם הומו וגם דתי. זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף מצאתי שלוה עם שניהם. נולדתי הומו ואני לא יכול לשנות את זה, אבל גם נולדתי לתוך עולם ומשפחה דתית, ואני לא מעוניין לשנות את זה. גיליתי ששילובים שנראים, אולי, על פני השטח כאילו הם סתירה פנימית, הם לא רק אפשריים, לפעמים השילובים האלו מוציאים את הטוב ביותר בשני העולמות ומאפשרים לשני ההפכים הללו לבוא לידי הביטוי הזוהר והאמיתי ביותר שלהם.

כמעט כמו שקשוקה טבעונית…

פאייה ספרדית טבעונית

אני אוהב לבשל. אני נהנה מאד מהיצירה הזו שהופכת ערמה של מצרכים לריחות נהדרים שפושטים בכל הבית, לצבעים ומרקמים והכי חשוב לטעם נהדר. בישול, בשבילי, הוא ניחום ונוסטלגיה וזכרונות ומשפחתיות.

יש בי השפעות ניכרות מהצד הייקי שלי. לא רק המאכלים עצמם, אלא גם התפיסה שמראים אהבה בעזרת אוכל. יכול להיות שזה חלק משמעותי מהסיבה שאני אוהב לבשל בשביל אחרים. בגלל זה קשה לי לבשל רק בשביל עצמי. אני צריך שיהיה מי לבשל בשבילו, אפילו אם זה רק מישהו אחד – וכמובן כיף יותר לבשל ליותר אנשים. בתקופות שאני לבד, מכל מיני סיבות, אני כמעט ולא מבשל. לפעמים אני אפילו מדרדר לתבשילי אינסטנט למיניהם, רק כדי שיהיה משהו לאכול. אני יכול לחיות ימים שלמים על פיתה עם קטשופ חריף וזיתים (הסטיה הקולינרית שלי) או אפילו על ג'אנק פוד שאני קונה בחוץ. בתקופות כאלה שאין לי בשביל מי לבשל, אני הרבה פעמים פשוט נמנע מבישולים.

תבשילים, ואוכל בכלל, הוא אחד הדברים העיקריים שיוצרים משפחה. זכרונות משותפים של הורים וילדים הם הרבה פעמים זכרונות של טעמים וניחוחות. ידוע הרי, שריח הוא הדבר שיכול לעורר אסוציאציה לזכרון באופן הכי יעיל, הרבה יותר מצלילים או מראות. אנחנו מתגעגעים לריחות המטבח של סבתא או לניחוחות של שבת בבוקר של ילדותנו. אני מאד אוהב תבשילים משפחתיים, כאלה שמכינים לארועים שכל המשפחה ביחד סביב שולחן. הרבה פעמים קוראים להם "מאכלי שבת", כי ככה זה אצלנו היהודים, המשפחה מתכנסת ביחד בשבת.

אבל אני אוהב מאכלים כאלה גם אם הם של משפחות אחרות. למשל המשפחה הספרדית של חברי ג'ורדי גליסטאו מנדוסה (או גליס, בקיצור). גם הוא יושב עם משפחתו סביב השולחן בארועים מיוחדים עם הרבה מאכלים משפחתיים שמעוררים בו נוסטלגיה וביתיות. הכרתי אותו כאן, בבאר-שבע, כשהוא גר כמה חודשים עם אהובו הישראלי. הוא בישל אוכל טבעוני מהמם גם כי הוא מאד מוכשר וגם כי זה המקצוע שלו – הוא תזונאי (אם יש לכם מכרים דוברי ספרדית, תשלחו אותם לדף שלו בפייסבוק). וכשביקשתי אוכל אותנטי, של המשפחה שלו, הוא הכין לנו פאייה (Paella בלע"ז), תבשיל של אורז שנקרא על שם המחבת השטוחה והרחבה שבו מכינים אותו. הפאייה הספרדית המסורתית היא תבשיל של אורז דביק, ירקות והרבה פירות ים – אבל גם הוא, כמוני, עמד בהצלחה באתגר של טבעון הזכרונות של ילדותו.

הוא ואהובו הישראלי התחתנו (בספרד זה אפשרי), גרים היום בברצלונה, רוקמים ביחד זכרונות ובונים להם נוסטלגיה חדשה. ואני למדתי שאוכל נוסטלגי הוא תמיד טעים יותר – גם כשזו נוסטלגיה של מישהו אחר…

עוגת "דבש" טבעונית לראש השנה

אני אדם דיסקרטי מאד. איש פרטי. אני לא אוהב להסגיר את היעדים והכוונות שלי, מעדיף להשאיר את הקלפים צמוד לחזה.  כשאני הולך ברחוב, אני לא רוצה שידעו לאן אני הולך. לא ממהר להסגיר פרטים אישיים, כשטלפניות מתקשרות אני תמיד שואל למה הן צריכות לדעת. לא עוטה על עצמי, בדרך כלל, סימנים מזהים כלשהם. דיסקרטי.

 אולי זה נובע מהשנים הארוכות בהן הסתרתי סוד כל-כך משמעותי בחיי. סוד שהיה לי קריטי לשמור, שחשבתי שימוטט את חיי. אולי זה סתם אופי. לא יודע, כזה אני.

 אבל יש בעיה עם הקונספט הזה: ילדים.

 ילדים וסודות לא הולכים ביחד. ילדים, בעיקר קטנים, מוציאים החוצה כל מה שהם שומעים. והם שומעים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אני ואשתי לשעבר היינו מתלוצצים על הנושא. הייתי תמיד אומר "מאז שיש לנו ילדים הפכנו למהוגנים, כי סודות כבר אין לנו…".

קשה לי מאד להתמודד עם הצורך שלי בסודיות מול טובתם של הילדים. אני הייתי רוצה להסתיר את מצבי המשפחתי, את נטייתי המינית, את הכל. אבל זה קשה עם ילדים בסביבה. הרבה פעמים קורה שאני מסתובב ביחד עם הילדים ומישהו אקראי שואל:

– "אז מאיפה אתם?"

אני תמיד מנסה לענות בנונשלנטיות "באר שבע" ולהמשיך הלאה. אבל זה לא עובד. הילדים תמיד משלימים:

– "אבא גר בבאר שבע ואנחנו ב […].

או כשמגיעים לארועים שלא עם כל הילדים אז יש שאלות כמו:

– "אז כמה אחים אתם?"

ותמיד יהיה הילד שיענה: "יש לנו עוד אח קטן/גדול שנשאר אצל אמא, ההורים שלנו גרושים".

ואני מנסה לקבור את עצמי ולהעלם. למה? למה שתסגירו פרטים כאלה? ועוד לזרים? אבל ככה זה ילדים – אין להם סודות.

זה קשה לי, אבל אני משתדל מאד שלא להתערב. שלא להשתיק אותם או לתקן אותם. שלא יקבלו ממני את התחושה שהם צריכים להסתיר משהו. שהם צריכים להתבייש בזה שההורים שלהם גרושים. זה באמת לוקח ממני הרבה שלוה, אבל אני מקפיד על זה. לפעמים אני אומר להם, בעיקר כשאני תופס את עצמי נרתע מאיזו אמירה שלהם: "זה שההורים שלכם לא ביחד זה לא משהו שצריך להתבייש בו". אני מקוה שמה שאני אומר להם יחלחל, שלא ירגישו רע עם עצמם. אני מקוה שאני מצליח היטב להסתיר מהילדים את הנטיה האישית הזו שלי לסודיות. שימשיכו להיות ילדים, ככל שהם יכולים, בלי הגבלות. אפילו במחיר הדיסקרטיות שלי.

גם לעוגה הזו יש סוד.

אם לא תאמרו לאף אחד, לא יצליחו להבחין שזו לא עוגת דבש "אמיתית". יש לה טעם של עוגת ראש-השנה אמיתית עם תועפות דבש וכל זאת ללא טיפה של ניצול בעלי-חיים. יש מרכיב סודי שמוסף כדי לתת את הטעם והלחות של עוגת דבש טובה (המשיכו לרשימת המרכיבים כדי לגלות מהו).

לפעמים סוד טוב זה מה שצריך, אבל רוב הפעמים צריך לדעת להשתחרר מהסודות. אמנם כמה סודות יכולים להוסיף פלפל לחיים (ולא, המרכיב הסודי הוא לא פלפל), אבל הרבה סודות יתחילו לנהל לכם את החיים, עד שבסוף לא תדעו איפה נגמר הסוד ואיפה מתחילים החיים שלכם. תאמינו לי, אני מבין בסודות. היה לי סוד גדול גדול שניהל את החיים שלי, עד שכבר לא היו לי חיים. החיים שלי התחילו כשהוצאתי את הסוד החוצה…

 

סלט בורגול חמצמץ

אנחנו, כהורים, אוהבים מאד את הילדים שלנו. באמת. בכל רגע של היום (ובמיוחד כשהם ישנים).

אבל לקראת סוף אוגוסט אין הורה שלא מתפלל שכבר יתחילו הלימודים.

אחרי שנגמרו כל הקיטנות וכל הארוחים וארוחי הגומלין אצל הדודים, מגיע הזמן שאנחנו צריכים קצת שקט ושלוה. קצת זמן לעצמנו. כבר נהיה קשה יותר להיות נחמדים אליהם בבילויים וצריך ממש להתאמץ כדי לא לתקוע אותם מסביב לטלויזיה וזהו.

בזמנים כאלו הדבר האחרון שבא לעשות זה לבשל.

אז מזמינים פיצות, קופצים לבורגר שוואנץ הקרוב ובכלל פושטים על הקניון. אולם בשלב מסוים מבינים שלאכול בחוץ זה לא רק מאד לא בריא לחשבון הבנק – אלא זה גם לא בריא לילדים.

אז במיוחד למצב הנפשי הזה שלא בא לבשל וכבר אי אפשר לקנות, מיועד הסלט הזה. זהו סלט שהוא בעצם תוספת פחממתית וגם יש בו חלבונים מן החיטה. רק להוסיף איזשהו חלבון קטנייתי לארוחה – וקיבלתם ארוחה שלמה ומזינה במינימום מאמץ.

באמת, מה צריך יותר מזה?

(אולי רק שיתחילו כבר הלימודים…)

ספגטי ברוטב תאילנדי קליל, ללא בישול

קיץ.

חם.

אין כח לבשל, אין כח לעמוד מול הגז בקו האש, ועדיין רעבים.

אז מה עושים?

יש כמובן הרבה אפשרויות לסלטים קרירים. אבל לפעמים בא משהו פחממתי שהוא לא לחם. במקרה כזה פסטה היא פתרון אידיאלי. זמן הכנה קצר ומעט זמן מול האש – ואפשר לאכול אותה גם קרה, בהנתן הרוטב המתאים.

אז זה בדיוק מה שיש לי להציע הפעם. רוטב טעים באופן מבהיל ופשוט להכנה שזה מביך לכתוב עליו פוסט. רק לערבב את המרכיבים, לא צריך אפילו לבשל – וזה מוכן. הילדים שלי מתים עליו ומפעם לפעם מתעקשים שאני אכין אותו.

הכמות של הרוטב מספיקה לחבילת פסטה רגילה של 500 גרם. אני עושה את הרוטב הזה עם ספגטי, כי זה הכי מתאים לרוטב החלק הזה. אפשר כמובן עם כל סוג של פסטה ולדעתי הוא יתאים טוב גם לאטריות אורז (שם אפשר לקצץ אפילו את זמן הבישול של האטריות).

אז בהתאם למזג האויר – מתכון קצר, קריר וקייצי.