שושני גבינה או בצליות

כשהייתי נער, בשנות השמונים, לא נחשפתי בכלל להומואים או לסביות (שלא לדבר על זהויות להט"ב אחרות שטרם הכירו בהם אז). לא הכרתי אף הומו או לסבית, לא שמעתי עליהם בתקשורת לא ראיתי דמויות של הומואים בסדרות טלוויזיה או סרטי קולנוע ובטח ובטח שלא ידעתי שיש אפשרות לחיות חיים ארוכים, אוהבים ומאושרים כהומו. אולי אם הייתי חילוני היה לי יותר סיכוי להחשף לנושא ההומואי – אבל לתחושתי, באותה תקופה גם אצל שכנינו נטולי הכיפה המצב היה דומה. אמנם אבי הביא לי בגיל הנכון ספר על מין, אבל בו היה כתוב שהומוסכסואליות היא הפרעה נפשית המזוהה עם מופרעים אנטי-סוציאליים שבשולי החברה. הדבר היחיד שידעתי לגבי משיכה של בנים לבנים היה מה שקראתי במדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער או בספר "אסתר על הקו" – וזה שזה זמני – עניין הורמונלי של גיל ההתבגרות שיעבור לי בסופו של דבר. בקהילה הדתית בכלל לא דיברו על ענייני נטיה מינית – אפילו האמרה הידועה "אצלנו אין דברים כאלה" עוד לא נאמרה. זה היה ברור כל כך ש"זה" עניין של החילונים המתירנים-מינית, שלא היה צריך אפילו להגיד את זה. הייתי בטוח שאני הנער הדתי היחיד שחווה משיכה לבנים, שאין אחר מלבדי. גם כשחלף גיל ההתבגרות ועדיין נמשכתי לגברים, היה לי ברור כשמש שהמשיכה המוזרה והסוטה הזו תחלוף ותעלם כחפץ-אין-צורך-בו ברגע שאתחתן עם אשה ואחווה אתה יחסי מין 'אמיתיים'.

בשנות התשעים, כשהחל דיון ציבורי בישראל סביב הנושא ההומו-לסבי, אז החלו רבנים ואנשי חינוך דתיים לומר ש"אצלינו אין דברים כאלה". זה עניין של אחינו החילונים, התינוקות שנשבו, המושפעים שלא באשמתם מהתרבות המערבית הקלוקלת. אצלם זה נמצא בגלל שהם גדלו ללא ערכים – אולם בציבור הדתי הערכי לא נשמע מעולם על תופעות סוטות מעין אלו, רח"ל. רק במעבר המילניום, עם חדירת האינטרנט לכל בית בישראל (כן, גם לבתים דת"ל) – התחילו הומואים דתיים ממקומות שונים בארץ להבין שהם לא לבד ולחפש האחד את השני. האינטרנט הביא לכל בית את המידע שהיה חסר לי אי-אז כשאני הייתי נער והדור הדתי החדש כבר שמע וקרא על הומואים. האינטרנט, בשילוב עם גורמים נוספים, הביא בשנות האלפיים להתאגדות של לסביות ולאחר מכן הומואים דתיים לכדי ארגונים ובסופו של דבר להקמת הקהילה הדתית הגאה. כמי ששייך, בגילי, לזקני השבט של הקהילה הדתית הגאה – חוויתי על בשרי את השינוי שחל בעשרים וחמש השנים האחרונות בתפישות של הציבור הדתי בארץ כלפי להט"ב בכלל ודתיים גאים בפרט. ממצב של חוסר שיח מוחלט בנעורי לאווירה הדתית-חברתית של היום המאפשרת קיומם של בתי-כנסת אורתודוקסיים המקבלים בברכה חברות וחברים להט"ב. ממצב חברתי שבו אם הוריך הדתיים היו מגלים עליך שאתה הומו הם היו זורקים אותך מכל המדרגות ומנתקים קשר עד למשפחות דתיות המחבקות את הילדים הלהט"ב שלהם, בני או בנות זוגם והמשפחות שהם בנו לעצמם.

ומדוע נזכרתי בכל זה?

משום שהשבת חגגנו לבן שלי בר מצווה – אני, בן זוגי וילדי. כל המשפחה שלי: הורי, אחיותי ובעליהם וכל האחיינים, באו להתארח אצלנו בבאר-שבע ולשמוע את בני עולה לתורה במניין האורתודוקסי השוויוני 'בארות'. בית כנסת שאני רואה בו את הקהילה הדתית שלי והם רואים בי חלק מהם (על אף שאני הומו ולא מסתיר את זה). חלק מבני משפחתי חוו לראשונה מניין שוויוני שבו גם נשים עולות וקוראות בתורה. לחלקם זה היה מוזר, כפי שהיה להם מוזר ואפילו קשה כשיצאתי מהארון, אבל הם באו והשתתפו ושמחו בשמחתנו. וכמו בכל פעם שיש שמחה בבית הכנסת, גם אנחנו הכנו קידוש גדול לקהילה לאחר התפילה – כולו טבעוני, כמובן.

כמו המשפחה שלי, גם שושני הגבינה (או הבצליות) ליווי אותי מאז שהייתי נער. אימי הכינה אותן בעיקר לאורחים או אירועים חשובים ואנחנו היינו מתגנבים למטבח בעודן חמות וגונבים לנו שושנה חגיגית או שתיים בלי שתראה. כמו שאר הדברים שהשתנו גם המתכון של שושני הגבינה השתנו עם הזמן. בתחילה הייתי עושה אותן עם בצק עלים, כפי שאימי היתה מכינה – אולם כיום אני מכין אותן מבצק אחר, פריך יותר, בריא יותר וזול יותר. כי אין מה לעשות: אי אפשר לעצור את השינוי כשמגיע זמנו…

מצרכים:

לבצק פריך:

• שתי כוסות ורבע קמח (450 מיליליטר)
• 1 כפית אבקת אפיה
• קורט מלח
• 1 כף חומץ
• חצי כוס שמן (100 מיליליטר)
• חצי כוס מים מהברז (100 מיליליטר)

למילוי הבצל והגבינה:

• 3 כפות גדושות גבינת סויה בסגנון שמנת
• 2 כפות מחוקות אבקת מרק בצל
• 1 בצל גדול

אופן ההכנה:

קוצצים את הבצל דק דק ומטגנים במעט שמן עד שהוא משחים ומתקרמל.

בקערה קטנה מערבבים את גבינת הסויה עם אבקת המרק. יש לערבב היטב כדי שהאבקה תבלע לגמרי בגבינה ותתקבל גבינה בצבע בז'.

מוסיפים את הבצל המטוגן לגבינה ומערבבים היטב. חשוב שהמילוי יחכה לבצק ולא להיפך.

לקערה נוספת מכניסים את מרכיבי הבצק – קודם את היבשים ולאחר מכן את השמן, המים ובסוף את החומץ. לשים מעט, רק עד שמתקבל בצק אחיד – רך ומעט שמנוני. אם הבצק רך מדי אפשר להוסיף עוד קצת קמח וללוש שוב. אין צורך ללוש הרבה, עדיף לגעת בבצק כמה שפחות.

משמנים משטח עבודה ומרדדים את הבצק למלבן ארוך ברוחב 20 ס”מ. הבצק צריך להיות דק, אבל שאפשר יהיה לגלגל אותו בקלות. מורחים את מילוי הגבינה באופן אחיד על הבצק כולו, אך משאירים פס ריק של 3-4 ס"מ ליד אחת הצלעות הארוכות.

עכשיו מגלגלים את הבצק המרוח לרוחב, כך שיצא לנו נחש ארוך של רולדת בצק. פורסים את הרולדה לעיגולים בעובי סנטימטר וחצי ומניחים על תבנית המכוסה בנייר אפיה.

אופים בתנור שחומם מראש ל-180° במשך 15-20 דקות, בהתאם לפריכות שאתם אוהבים.

בתאבון!

 

טיפים:

אם אין לכם כח להכין בצק, אפשר לחזור למתכון המקורי ולהשתמש בבצק עלים. זה נפלא גם כך.

אם בא לכם לגוון – אפשר להוסיף למילוי הגבינה כף גרגירי פרג. זה נותן עוד איזה קראנץ'.