עוגת "דבש" טבעונית לראש השנה

אני אדם דיסקרטי מאד. איש פרטי. אני לא אוהב להסגיר את היעדים והכוונות שלי, מעדיף להשאיר את הקלפים צמוד לחזה.  כשאני הולך ברחוב, אני לא רוצה שידעו לאן אני הולך. לא ממהר להסגיר פרטים אישיים, כשטלפניות מתקשרות אני תמיד שואל למה הן צריכות לדעת. לא עוטה על עצמי, בדרך כלל, סימנים מזהים כלשהם. דיסקרטי.

 אולי זה נובע מהשנים הארוכות בהן הסתרתי סוד כל-כך משמעותי בחיי. סוד שהיה לי קריטי לשמור, שחשבתי שימוטט את חיי. אולי זה סתם אופי. לא יודע, כזה אני.

 אבל יש בעיה עם הקונספט הזה: ילדים.

 ילדים וסודות לא הולכים ביחד. ילדים, בעיקר קטנים, מוציאים החוצה כל מה שהם שומעים. והם שומעים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אני ואשתי לשעבר היינו מתלוצצים על הנושא. הייתי תמיד אומר "מאז שיש לנו ילדים הפכנו למהוגנים, כי סודות כבר אין לנו…".

קשה לי מאד להתמודד עם הצורך שלי בסודיות מול טובתם של הילדים. אני הייתי רוצה להסתיר את מצבי המשפחתי, את נטייתי המינית, את הכל. אבל זה קשה עם ילדים בסביבה. הרבה פעמים קורה שאני מסתובב ביחד עם הילדים ומישהו אקראי שואל:

– "אז מאיפה אתם?"

אני תמיד מנסה לענות בנונשלנטיות "באר שבע" ולהמשיך הלאה. אבל זה לא עובד. הילדים תמיד משלימים:

– "אבא גר בבאר שבע ואנחנו ב […].

או כשמגיעים לארועים שלא עם כל הילדים אז יש שאלות כמו:

– "אז כמה אחים אתם?"

ותמיד יהיה הילד שיענה: "יש לנו עוד אח קטן/גדול שנשאר אצל אמא, ההורים שלנו גרושים".

ואני מנסה לקבור את עצמי ולהעלם. למה? למה שתסגירו פרטים כאלה? ועוד לזרים? אבל ככה זה ילדים – אין להם סודות.

זה קשה לי, אבל אני משתדל מאד שלא להתערב. שלא להשתיק אותם או לתקן אותם. שלא יקבלו ממני את התחושה שהם צריכים להסתיר משהו. שהם צריכים להתבייש בזה שההורים שלהם גרושים. זה באמת לוקח ממני הרבה שלוה, אבל אני מקפיד על זה. לפעמים אני אומר להם, בעיקר כשאני תופס את עצמי נרתע מאיזו אמירה שלהם: "זה שההורים שלכם לא ביחד זה לא משהו שצריך להתבייש בו". אני מקוה שמה שאני אומר להם יחלחל, שלא ירגישו רע עם עצמם. אני מקוה שאני מצליח היטב להסתיר מהילדים את הנטיה האישית הזו שלי לסודיות. שימשיכו להיות ילדים, ככל שהם יכולים, בלי הגבלות. אפילו במחיר הדיסקרטיות שלי.

גם לעוגה הזו יש סוד.

אם לא תאמרו לאף אחד, לא יצליחו להבחין שזו לא עוגת דבש "אמיתית". יש לה טעם של עוגת ראש-השנה אמיתית עם תועפות דבש וכל זאת ללא טיפה של ניצול בעלי-חיים. יש מרכיב סודי שמוסף כדי לתת את הטעם והלחות של עוגת דבש טובה (המשיכו לרשימת המרכיבים כדי לגלות מהו).

לפעמים סוד טוב זה מה שצריך, אבל רוב הפעמים צריך לדעת להשתחרר מהסודות. אמנם כמה סודות יכולים להוסיף פלפל לחיים (ולא, המרכיב הסודי הוא לא פלפל), אבל הרבה סודות יתחילו לנהל לכם את החיים, עד שבסוף לא תדעו איפה נגמר הסוד ואיפה מתחילים החיים שלכם. תאמינו לי, אני מבין בסודות. היה לי סוד גדול גדול שניהל את החיים שלי, עד שכבר לא היו לי חיים. החיים שלי התחילו כשהוצאתי את הסוד החוצה…

 

מצרכים:

• 1 קופסת שימורי אננס (850 גרם)
• 2.5 כוסות סוכר (500 מיליליטר)
• 3 כוסות קמח (600 מיליליטר)
• 1 כפית אבקת אפיה (5 גרם, חצי חבילה)
• 2 כפיות אבקת סודה לשתיה (10 גרם)
• רבע כוס חומץ (50 מיליליטר)
• 2 כפות סילאן
• 1 כפית קנמון
• קורט ציפורן נדיב (לא חובה)

 אופן ההכנה:

בקערה גדולה טוחנים את כל תכולת קופסת השימורים, כולל הנוזלים, בעזרת בלנדר מוט.

מוסיפים את הסוכר ושאר הנוזלים  וממשיכים לערבב. אפשר לערבב עם בלנדר המוט, כבר ממילא לכלכתם אותו וזה מתערבב נהדר. וכן, אני מודע לכך שזה הרבה מאד סוכר. אבל זו אמורה להיות עוגת דבש. הן תמיד מתוקות להבהיל.

עתה מוסיפים את הקמח וכל שאר החומרים (וכן, זה גם הרבה קמח). מערבבים עד שמתקבלת בלילה אחידה, נוזלית, אך סמיכה.

מעבירים את תכולת הקערה לתבנית ששומנה היטב. יש להשתמש בתבנית גדולה, יחסית, כי זה המון בלילה. המתכון הותאם לכך שהוא יעשה שימוש בקופסת שימורים שלמה, ולא יתיר אתכם עם חצי קופסת אננס במקרר ועם דילמות איך מודדים חצי מקוביות האננס וחצי מהנוזלים. אני אפיתי את העוגה בתבנית של 30×25 ס"מ.

מכניסים לתנור שחומם מראש לטמפרטורה של 180 מעלות.

העוגה כמעט ולא תופחת, אז אפשר למלא את התבנית כמעט עד הקצה. רק הקפידו לשמן גם עד הקצה.

משאירים את העוגה בתנור עד שהיא תתיצב ותשחים. העוגה מוכנה כאשר קיסם שמוכנס אליה יוצא יבש.

שנה טובה לכל קוראי הנאמנים (וגם לאלו שפחות נאמנים).

מי יתן והשנה שלכם תהיה מתוקה לפחות כמו העוגה הזו.
(ושלא תאלצו לשמור סודות שאינכם רוצים).