לא קל להיות הומו דתי ב"ימים הנוראים". כבר עם בוא חודש אלול מתחילות המחשבות על החטאים, הנפילות והמחשבות והתאוות שאופפות את הראש כל הזמן. במיוחד לבחור צעיר ששומע כל היום כמה להיות הומו זה הדבר הכי גרוע בעולם ושצריך לרפא (או במקרה הרע להרוג) את כל הסוטים האלו. ואין שום מפלט, בטח לא כשאתה לומד בבית ספר וכולם מסביבך בנים מפוצצי הורמונים ומתפתחים של שנות ההתבגרות.

ויום הכיפורים מתקרב ואימת הדין הולכת ואופפת. הפחד מהאל הכועס עליך על שאתה מביט בחוף הים ובמקלחות דוקא בבנים. זה שכועס על כל פעם שאתה גולש באינטרנט ומחפש תמונות של גברים. האל הזועם על כך שבסתר לבך אתה מאוהב בחבר לכיתה, ההוא השרירי שכבר התחילו לצמוח לו שערות על החזה.

וראש השנה מגיע ואתה בוכה בלילות לתוך הכרית. מה עשיתי? למה דוקא אני יצאתי "כזה"? למה יצאתי דפוק? למה זה מגיע לי?

ובערב יום כיפור, כשכולם בתחושה חגיגית של טוהר, אתה מצטרף לחברים לטבילה במקוה השכונתי – ובמקום לצאת משם טהור יוצא רק יותר טמא, עם מראות ומחשבות שמתרוצצים בראש.

ויום כיפור מגיע ואתה באמת נאבק להשאיר את כל המחשבות הרעות מחוץ לבית-הכנסת. אבל אתה כבר אחרי חודש של התנזרות מרצון מכל "העולם" הזה. חודש שלם של להאבק בעצמך כל פעם שאתה רואה בנים. חודש של לברוח מתמונות באינטרנט כמו מאש. חודש של עינוי שנגמר ביום של התבודדות בבית-הכנסת כשכל מה שיש מסביב זה השקט החודר והמחשבות שלך. וכמה שתגיד לעצמך לא לחשוב וכמה שתדחיק את התמונות וכמה שתאבק – זה הרי אבוד מראש.

ואין לך למי להתלונן ואין עם מי לדבר. הכל סוד כל כך נורא ואיום שרק לחשוב מה יקרה אם הוא יתגלה גורם לך להתכווץ. כלפי חוץ אתה נראה כמו צדיק שמתפלל בכוונה – אבל רק אתה יודע כמה חטא ותאוה אסורה יש בפנים.

יש מעט מאד נחמות בתקופה הזו ונתלים חזק בכל נחמה שמוצאים. אצלי זה תמיד היה ועדיין האוכל. כמו מים צוננים להלך אבוד במדבר מגיעים בראש השנה, ובמיוחד בסעודה המפסקת של יום כיפור – החבושים.

הם שם כל שנה. התפוחים המוזרים האלו שאף אחד לא רוצה, אלו שלא ממש יודעים איך לאכול אותם. פעם בשנה יש להם עדנה. אבא מקלף ומנסר את התפוחים הקשים והחריגים האלו לחתיכות קטנות. ואמא מבשלת אותם בבישול ארוך שמפיץ ריח בכל הבית.

ותמיד לקינוח של הסעודה המפסקת, אנחנו אוכלים בבית קומפוט חבושים. ולמרות שמבחוץ הם אולי נראים רעים, בפנים הם כל כל טובים ורכים. כל כך טעימים ועם צבע ורוד ארגמני משגע – צבע קצת אחר, אבל כל כך יפה.

מצרכים:

  • קילו וחצי חבושים
  • חצי כוס סוכר

אופן ההכנה:

מקלפים את החבושים, וחותכים לקוביות בגודל של סנטימטר-שניים. זהירות, זו עבודה קשה, החבושים קשיחים מאד וצריך סכין טוב כדי להתמודד אתם. אל תנסו להאבק עם מרכז החבוש, המקום בו הגרעינים נמצאים. פשוט לחתוך מסביב ולוותר על חלק מהפרי – אין ברירה. אם תכניסו את החלקים הקשים הללו לקומפוט שלכם הם לא יתבשלו כמו שצריך ותקבלו חתיכות קשות בפה, זה לא נעים.

צריך להיות קצת קשוב לחבושים ולא להתעקש איתם. אם קשה לסכין יותר מדי באזור מסוים, ותרו עליו. אם יש חלקים שחורים יותר – השאירו אותם מחוץ לסיר. בסוף אמור להשאר לכם בערך קילוגרם של קוביות חבוש.

ועוד דבר: לא להבהל, החבוש משחיר מאד מהר בגלל תכולת הברזל הגבוהה שלו. זה לא פוגם כהוא זה בתבשיל הסופי.

שמים את כל קוביות החבוש בסיר גדול ומכסים אותם במים. לגמרי, לא להתקמצן, הרי המים הם החלק הכי טעים בכל העניין.

מרתיחים את המים ומעבירים לאש הכי נמוכה. מבשלים כשלש שעות (כן! ככה זה) עד שהחבושים משנים את צבעם לורוד הארגמני המאפיין אותם. אה, ולא לשכוח, אחרי שעתיים של בישול להוסיף גם את הסוכר.

כשמוכן מחכים שיתקרר ומכניסים למקרר עד לארוחה.

מגישים מצונן היטב עם חיבוק מנחם של קבלה.

מודעות פרסומת

»

  1. קרקלה הגיב:

    פוסט יפה ומרגש. תודה!

  2. מה זה גם טעים, גם חשוב, גם יפה וגם מרטיב את העיניים בכל פעם? נכון, הפוסט הזה.
    הלואי שתמיד יהיה לך חיבוק מנחם של קבלה, ושאף פעם לא תצטרך אותו.

  3. ענבל הגיב:

    עוד טבעוני דתי – הידד! אם אתה מעוניין להכיר עוד טבעונים דתיים, צור איתי קשר, בבקשה.

  4. נועה הגיב:

    כתיבה נהדרת ונוגעת ומתכונים מופלאים. תודה!

  5. אבי שטיינברג הגיב:

    הפתרון כמובן אינו האוכל . הפתרון למצוקה היא ההבנה ש"הימים הנוראים" ושאר בישולי מוח והמצאות אנושיות כגון אלוהים אישי וכועס (שמענין אותו עם מי אתה מזדיין לא פחות ולא יותר ) הן לא יותר מאשר כלי מישטור ושליטה ודיכוי (המקובצים בקודקס "קדוש" לכאורה- שיעני ניתן אישית מהאל למוישה וממנו לנביאים וממנו וממנו וממנו של התורה, התלמוד וההלכה) .

    אז זה לא הימים הנוראים ולא הפיתויים במקווה ה"טהרה" אלא מה שהושתל במוח האנושי שלך שגורם לך יסורים וכאדם אתה יכול לסלקו משם משום שאתה אדם בצלם אל לא פחות ממוישלה ושאר ירקות

    אגב חוף הים בתל אביב נפלא ביום כיפור- מעט אנשים – מומלץ.

  6. Yossi Avraham הגיב:

    קשה לי להחליט מה יותר יפה ומה יותר מעניין, האם זה ליפתן החבושים (שאותו אני מכין עוד יותר טעים ועשיר….) או הסיפור האישי הנילווה אליו. . אני חושב שהסיפור האישי "עושה" לי את זה יותר. עם הסיפור אני יכול להיזדהות ולהרגיש את הכאב, הלבטים והצורך בתמיבה.. אני איתך !!

    יוסי

    • דוב משהו הגיב:

      תודה על המילים החמות.

      • פורלי הגיב:

        פוסט רגיש וטעים

        לגבי החבושים- אפשר לחתוך לשמיניות לא צריך להתעלל בהם לקוביות. רק להוציא את הגרעינים.
        מקווה שמצאת את הקבוצה של ענבל – אתה לא לבד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s