חצאי תפוחי אדמה (או ירקות שורש בכלל) בתנור

מציאות הזויה!

מגיפה משתוללת בחוץ וכל העולם מבלה את רוב זמנו בבית בלי כמעט לצאת החוצה. במצב הזה אני, כמו רבים וחברי ומכרי – מבשלים, אופים ובכלל מבלים המון זמן במטבח. זה מרגיע, מנצח את השעמום וממלא את המקרר באוכל טעים. רבים מחברי מוצאים סוף סוף את הזמן להנות מן המטבח או אפילו להתנסות לראשונה בבישול ואפיה. כבר ראיתי הרבה מתלוננים על "סכנות" ההשמנה, שהמצב החדש הזה נושא בחובו. למשל, ציטוט הפייסבוק הבא:

אני אישית לא חושב שלהעלות קילו או שניים (או חמישה) זה סכנה. כל עוד שומרים על משקל יציב ללא עליות או ירידות דרסטיות (חשוב מאד לזכור שגם ירידה מהירה במשקל היא לא בריאה!) – זה לגמרי בסדר.

אבל גם באמצע מגיפה יש ימים שרק בא להשאר במיטה ולא לעשות כלום, ואז באה הסכנה של כל השטויות. למשל חימום או הכנה של אוכל משקיות: תבשילי אינסטנט, טבעולים למיניהם, מאפים קפואים עתירי שומן רווי, מלח וסוכר (כן בורקסים ורוגלך, אני מסתכל עליכם) וכל מיני רעות טעימות מעין אלה. במצב כה עדיף בהרבה להכין מאכלים פשוטים ממוצרים בסיסיים, אפילו אם הם לא "בריאים" – זה גם זול יותר וגם עדיף בהרבה מהמקבילות התעשיתיות.

אבל כאן מתגלה בעיה. רוב בלוגי הבישול, ושלי לא יוצא מן הכלל, מרבים בפרסום מתכונים – איך לומר את זה – מעט יותר מרשימים. המתכונים הפשוטים שיש בהם רק שלב אחד או שניים ושלא צריך ללכלך למענם יותר מקערה אחת, כמעט ולא עולים לבלוגים. תמיד כשאני שוקל לכתוב לבלוג מתכון כזה, אני חושב לעצמי: זה פשוט מדי, כל אחד יכול לאלתר כזה במטבח שלו, בשביל זה לא צריך פוסט. כך, רוב המתכונים האלה נותרים במוח של הבשלן ובבטן של מי שהוא מכין בשבילם משהו שהוא "סתם זרק לתנור", ומחוץ לדפי המרשתת.

אז הפעם החלטתי לצאת מגדרי ולפרסם מתכון כזה בדיוק. מתכון קליל ומוצלח שממש קשה להכשל איתו, ושאותו אני מקדיש לכל הקוראי מאותגרי המטבח באשר הם. כי גם למי שמצליח לשרוף קורנפלקס מגיע משהו טעים מדי פעם.

להמשיך לקרוא

פאי לימון חורפי

כבר כתבתי בעבר כמה אני אוהב את החורף. פעמים רבות אנשים ממש לא מבינים את החיבה שלי לתקופה הקרה ונוטים להסתכל עלי מוזר. אני ממש מרגיש לפעמים שאני "איש של חורף בין אלפי אנשי ים". אבל כשאני פוגש את מעט אנשי הגשם האחרים שמסתובבים בינינו, וגם נשות הגשם, כמובן – יש תמיד תחושה חמימה (ראיתם מה עשיתי פה?) של אחוות מוזרים. הרי הכל כל כך הרבה יותר טוב בחורף: התחזית הרבה יותר מעניינת מהתחזית בקיץ (כן. גם מחר יהיה חם), המלתחה כל כך הרבה יותר מוצלחת בחורף (מגוון אין סופי של עוביים, מרקמים ובדים, שלא לדבר על כל האקססוריז האפשריים) והכי חשוב – הכל ירוק ופורח (כן, אפילו אצלנו במדבר) וכל כך הרבה יותר יפה מהצהוב האפרפר של הקיץ.

אממה? יש דבר אחד שמעט מאכזב בחורף – הפירות. שלא תבינו אותי לא נכון, פירות הדר הם אחלה. ממש כיף לנשנש קלמנטינות או לפרק פומלת ענק בערב מול הטלויזיה, אבל הם באים עם קליפה שלרוב מסריחה את הידיים מספירט למשך שעות. וכמובן, חלילה מלפתוח תפוז באוטובוס או קרון רכבת סגור, מבטי השנאה שתקבלו – מפחיד ממש!

ולמרות כל זאת, יש לי מתכונים אהובים שפירות הדר הם מה שעושים אותם – למשל, המתכון הזה לפאי לימון. זה מתכון שאני זוכר מאז ילדותי. אם אינני טועה אחותי הציגה אותו למשפחה ומאז הפאי, שקראנו לו בטעות 'לֵמֶן שִיפוֹן פאי', הפך לעוגה האהובה על אבא שלי. אחיותי עדיין מכינות מדי פעם את הפאי הזה במיוחד לכבודו, והוא הפך חביב גם על דור הנכדים.

IMG_20180321_002734

כיוון שזוהי גם עודת החורף האהובה על בני הגדול, היה זה אך מתבקש שאנסה לתת לו גרסה טבעונית. כזו שתחליף את חלמוני הביצים שבמילוי הלימוני והקצפת החלבית שבשכבה העליונה. אבל לפעמים קל להגיד (או לרצות) וקשה לבצע. הפאי הזה היה אתגר לא צפוי. ניסיתי לפחות ארבע גרסאות שהיו טעימות בדרכן, אבל לא הפיסו את דעתי ולא דמו למקור. כבר שנים שאני מכין אותו בגרסאות משתנות ועם השנים הוא הלך והתפתח, הלך ודמה יותר ויותר ל'לֵמֶן שִיפוֹן פאי' של ילדותי. אבל כמו שאומרים: אם החיים נותנים לכם לימונים, הכינו פאי לימון! לקח לי שנים להגיע לגרסה הזו, ממנה אני סוף סוף מרוצה – וזה היה שווה את כל הפאי-ים שבדרך.

אז הצטרפו אלי למסע אל הפאי, שהוא מתכון חורף מובהק, מאחר וחייבים להכין אותו ממיץ לימונים סחוט-טרי (או לפחות קפוא טרי). שלא תעזו לנסות להכין אותו ממיץ לימון משומר – זה פשוט לא זה. יש מתכונים שהם עונתיים וזה בסדר…

להמשיך לקרוא

שושני גבינה או בצליות

IMG_3215

כשהייתי נער, בשנות השמונים, לא נחשפתי בכלל להומואים או לסביות (שלא לדבר על זהויות להט"ב אחרות שטרם הכירו בהם אז). לא הכרתי אף הומו או לסבית, לא שמעתי עליהם בתקשורת לא ראיתי דמויות של הומואים בסדרות טלוויזיה או סרטי קולנוע ובטח ובטח שלא ידעתי שיש אפשרות לחיות חיים ארוכים, אוהבים ומאושרים כהומו. אולי אם הייתי חילוני היה לי יותר סיכוי להחשף לנושא ההומואי – אבל לתחושתי, באותה תקופה גם אצל שכנינו נטולי הכיפה המצב היה דומה. אמנם אבי הביא לי בגיל הנכון ספר על מין, אבל בו היה כתוב שהומוסכסואליות היא הפרעה נפשית המזוהה עם מופרעים אנטי-סוציאליים שבשולי החברה. הדבר היחיד שידעתי לגבי משיכה של בנים לבנים היה מה שקראתי במדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער או בספר "אסתר על הקו" – וזה שזה זמני – עניין הורמונלי של גיל ההתבגרות שיעבור לי בסופו של דבר. בקהילה הדתית בכלל לא דיברו על ענייני נטיה מינית – אפילו האמרה הידועה "אצלנו אין דברים כאלה" עוד לא נאמרה. זה היה ברור כל כך ש"זה" עניין של החילונים המתירנים-מינית, שלא היה צריך אפילו להגיד את זה. הייתי בטוח שאני הנער הדתי היחיד שחווה משיכה לבנים, שאין אחר מלבדי. גם כשחלף גיל ההתבגרות ועדיין נמשכתי לגברים, היה לי ברור כשמש שהמשיכה המוזרה והסוטה הזו תחלוף ותעלם כחפץ-אין-צורך-בו ברגע שאתחתן עם אשה ואחווה אתה יחסי מין 'אמיתיים'.

בשנות התשעים, כשהחל דיון ציבורי בישראל סביב הנושא ההומו-לסבי, אז החלו רבנים ואנשי חינוך דתיים לומר ש"אצלינו אין דברים כאלה". זה עניין של אחינו החילונים, התינוקות שנשבו, המושפעים שלא באשמתם מהתרבות המערבית הקלוקלת. אצלם זה נמצא בגלל שהם גדלו ללא ערכים – אולם בציבור הדתי הערכי לא נשמע מעולם על תופעות סוטות מעין אלו, רח"ל. רק במעבר המילניום, עם חדירת האינטרנט לכל בית בישראל (כן, גם לבתים דת"ל) – התחילו הומואים דתיים ממקומות שונים בארץ להבין שהם לא לבד ולחפש האחד את השני. האינטרנט הביא לכל בית את המידע שהיה חסר לי אי-אז כשאני הייתי נער והדור הדתי החדש כבר שמע וקרא על הומואים. האינטרנט, בשילוב עם גורמים נוספים, הביא בשנות האלפיים להתאגדות של לסביות ולאחר מכן הומואים דתיים לכדי ארגונים ובסופו של דבר להקמת הקהילה הדתית הגאה. כמי ששייך, בגילי, לזקני השבט של הקהילה הדתית הגאה – חוויתי על בשרי את השינוי שחל בעשרים וחמש השנים האחרונות בתפישות של הציבור הדתי בארץ כלפי להט"ב בכלל ודתיים גאים בפרט. ממצב של חוסר שיח מוחלט בנעורי לאווירה הדתית-חברתית של היום המאפשרת קיומם של בתי-כנסת אורתודוקסיים המקבלים בברכה חברות וחברים להט"ב. ממצב חברתי שבו אם הוריך הדתיים היו מגלים עליך שאתה הומו הם היו זורקים אותך מכל המדרגות ומנתקים קשר עד למשפחות דתיות המחבקות את הילדים הלהט"ב שלהם, בני או בנות זוגם והמשפחות שהם בנו לעצמם.

ומדוע נזכרתי בכל זה?

משום שהשבת חגגנו לבן שלי בר מצווה – אני, בן זוגי וילדי. כל המשפחה שלי: הורי, אחיותי ובעליהם וכל האחיינים, באו להתארח אצלנו בבאר-שבע ולשמוע את בני עולה לתורה במניין האורתודוקסי השוויוני 'בארות'. בית כנסת שאני רואה בו את הקהילה הדתית שלי והם רואים בי חלק מהם (על אף שאני הומו ולא מסתיר את זה). חלק מבני משפחתי חוו לראשונה מניין שוויוני שבו גם נשים עולות וקוראות בתורה. לחלקם זה היה מוזר, כפי שהיה להם מוזר ואפילו קשה כשיצאתי מהארון, אבל הם באו והשתתפו ושמחו בשמחתנו. וכמו בכל פעם שיש שמחה בבית הכנסת, גם אנחנו הכנו קידוש גדול לקהילה לאחר התפילה – כולו טבעוני, כמובן.

כמו המשפחה שלי, גם שושני הגבינה (או הבצליות) ליווי אותי מאז שהייתי נער. אימי הכינה אותן בעיקר לאורחים או אירועים חשובים ואנחנו היינו מתגנבים למטבח בעודן חמות וגונבים לנו שושנה חגיגית או שתיים בלי שתראה. כמו שאר הדברים שהשתנו גם המתכון של שושני הגבינה השתנו עם הזמן. בתחילה הייתי עושה אותן עם בצק עלים, כפי שאימי היתה מכינה – אולם כיום אני מכין אותן מבצק אחר, פריך יותר, בריא יותר וזול יותר. כי אין מה לעשות: אי אפשר לעצור את השינוי כשמגיע זמנו…

להמשיך לקרוא

בורשט

יש זכרונות שהולכים איתנו כל החיים. מגיל מאד צעיר ועד היום, וכנראה גם הלאה. זכרונות עיקשים שלא משנה מה יקרה, העוצמה שלהם לא תתעמעם.

אצלי, פעמים רבות, הזכרונות הללו קשורים באוכל.

אחד הזכרונות המוקדמים שלי, וזה חייב להיות מלפני גיל שש, הוא של ליל הסדר אצל סבא וסבתא שלי ברחובות. לסבתא שלי היו חיים קשים. היא איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה, ושני בנים על תקומת המדינה. אבי הוא היחיד שנשאר לה ונשא באהבה על כתפיו את עול הוריו הזקנים. לא הספקתי להנות מסבתי זמן רב – היא נפטרה כשהייתי בן שבע. אבל למרות הזמן הקצר שזכיתי להנות מאהבתה, יש לי זכרונות רבים ממנה ומהבית מלא האהבה והאוכל אי-שם ברחובות.

כבן יחיד, אבי הקפיד שנבלה הרבה מן השבתות שלנו אצלם או הם אצלינו וכך זכיתי להכיר מקרוב את המאכלים הרוסיים שהביאה איתה מפינסק. גם סבי תמיד רצה לבשל, אבל היא לא נתנה לו – המטבח היה הממלכה שלה. אני זוכר בימי החופשה הייתי מתלווה לסבי בשוק של רחובות עם עגלת הקניות הישנה שסחב אחריו. הוא מילא את העגלה בכל טוב הארץ ושנינו פרקנו את הפירות והירקות יחדיו אצלה במטבח. שם עמדה סבתי במשך שעות ועשתה מהם קסמים של טעם וריח.

כשגילו אצלה את המחלה במצב מתקדם הדברים זזו מהר מאד ותוך כמה חודשים היא כבר הלכה מאיתנו. בתוך ההלם ונסיונות הריפוי, לא מצאנו את הזמן לתעד את המתכונים שלה. רק בימים האחרונים ממש, כשהרופאים כבר הרימו ידיים, היא הגיעה אלינו לבית לבלות את ימיה האחרונים. בימים הללו אמי ביקשה ממנה לתת כמה מאותם המתכונים שאבי כה אהב. אימי היתה עומדת במטבח עוקבת אחר ההוראות ורושמת, וסבתי היתה מידי פעם מגיעה מחדרה, למרות הכאבים, להעיר ולתקן. עד היום כל פעם שהאחיות של אימי מתחלקות בבישולים לאיזו שבת או איזה ארוע, הן מבקשות ממנה להכין את הגעפילטע פיש המיוחדים שהיא קיבלה מהצד השני.

אבל רבים רבים מן המתכונים אבדו ללא שוב, הרבה געגועים נותרו ללא מענה. בדיוק כמו הגעגוע לחיבוק שלה. אחד המתכונים הללו הוא הבורשט שלה. את הבורשט היא תמיד היתה מכינה כמנה ראשונה בליל הסדר. צבעו היה סגול עמוק עמוק ואנחנו, הנכדים, תמיד שברנו לתוכו חתיכות קטנות של מצה וחיכינו שהן תספוגנה את המרק הסגול.

הטעם והצבע נשאר בזכרונות שלנו עד היום. במהלך השנים ניסינו אני ואחיותי לשחזר את המתכון, אבל ללא הצלחה. פעם הצבע לא היה הצבע הנכון, פעם הטעם לא היה לגמרי זה והאכזבות רדפונו כל הזמן. כשהתחלתי לבשל טבעוני ניסיתי להכין גרסה טבעונית של הבורשט. יש עשרות גרסאות של בורשט ונראה שכל בלעבוסטע מכינה את הגרסה שלה. חיפשתי מתכון לבורשט בכל ספרי הבישול שיש לי, ממתכונים ברשת והעלינו זכרונות, הורי ואחיותי, וביחד הרכבתי משהו שנראה שיש סיכוי שהוא הבורשט ה"נכון".

כבר כשהכנתי אותו יכולתי להווכח שהצבע הוא הסגול העמוק עמוק שזכרתי מפינת האוכל שם ברחובות. גם הריח שמילא את המטבח שלי היה הריח הנכון. כשטעמתי את המרק כעבור השעתיים של הבישול כמעט פרצתי בדמעות. לא כל יום קורה שמצליחים להחזיר געגוע. לא כל יום מקבלים חיבוק של לפני ארבעים שנה.

כנראה הבורשט שהסבתא שלכם היתה עושה הוא מעט שונה. אבל זה המתכון של הסבתא שלי והוא הכי טעים בעולם. הוא לא רק חמוץ ומתוק כמו שבורשט אמור להיות, הוא גם קצת מלוח מדמעות של געגוע…

להמשיך לקרוא

קוסקוס מהיר הכנה

אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. דברים שלא התאפשרו פעם מתחילים להיות אפשריים. מסלולי חיים שלא היה ניתן לחשוב עליהם בעבר, שנפסלו מראש כמתועבים, כבלתי נתפשים – מתחילים לצוץ, להסלל בהיסוס על קרקע המציאות. והדברים שקורים בחוץ, באויר החופשי, מתחילים לחלחל גם למקומות מסתגרים יותר, מגוננים יותר. יותר אנשים מצליחים להרים ראש, לנפץ את התקרה השקופה שגרמה להם עד לא מזמן להשאר כפופים, לפקוע את הבועה הקשיחה שהותירה אותם בדממה.

כל הפסקה לעיל יכולה להיות משל (ונכתבה כך בכוונה) ללהט"בים בעולם הדתי. חברה שעד לפני עשור וחצי טענה בעוז "אצלנו אין דברים כאלה", שהשתיקה את אלו שדיברו אחרת. אבל הנושא הלהט"בי כבר מדובר, ב"ה. אמנם מעט מדי ועדיין לא בכל המקומות, הוא עדיין לא מצליח לחדור לכל הסדקים – אבל זה רק עניין של זמן. התנועה הזו פרצה קדימה לפני עשור עם יציאתה לפומבי של "בת-קול", ארגון הלסביות הדתיות – ואת כדור השלג הזה כבר לא ניתן לעצור. יותר ויותר קשה כיום למצוא איש חינוך או רב שיאמר באמונה מוחלטת "אצלינו אין דברים כאלה". היום הדיבור הוא אחר, גם אם חלק ממנו עדיין מעוות (שיוכל לתקון).

אני רוצה לדבר על מה שקורה עכשיו בחברה הדתית, מה שמתחיל לצאת בחודשים האחרונים. לפני שנתיים וחצי נפתחה בפייסבוק קבוצה שהחליטה שיש להציף את הסיפורים על תקיפות מיניות בישראל ואת תכיפותן הבלתי נסבלת. הקבוצה, שעדיין פעילה, נקראה אחת מתוך אחת, כדי להציף ולצעוק שכל אשה ישראלית במהלך חייה עוברת תקיפה מינית. בקבוצה, שאינה דתית, החלו להופיע הסיפורים המזעזעים – קודם בטפטוף, אחר כך בעשרות שהפכו לשיטפון של מאות עדויות של נשים ישראליות על תקיפות, הטרדות ופשעי אונס שהן חוו. בין אותן מאות נשים שחשפו את סיפוריהן התחילו לטפטף גם סיפורים של גברים, לא באותה כמות, אבל הם היו שם. גברים שהושתקו, שלמדו מהחברה (כמו הנשים, אבל יותר) להתבייש בפגיעות שעברו – החלו לקבל את האומץ שנתנה הקבוצה, ודיברו. ובעקבות הפומביות שקיבלה הקבוצה ובעקבות הצעקה שחברות הקבוצה התעקשו להשמיע, התחיל כדור שלג חדש להתגלגל. עוד ועוד גברים התחילו לדבר בקבוצה על תקיפות שעברו, ואז הם התחילו לדבר גם בחוץ, באויר הקר, הבלתי מוגן, הביקורתי של החברה.

ומה שמתחיל בחוץ הכללי, החילוני, מחלחל עם הזמן גם לחברה הדתית. בשבועות האחרונים מתחילה להסדק עוד תקרה בחברה הדתית שמנעה מאנשים בה להרים ראש. עוד סכר מאיים להפרץ ולשטוף במים הקרים והסוערים, אך גם המחיים של האמת. גברים דתיים מתחילים לקבל את הכח לדבר על הרגעים האפלים שחוו בעברם. מקרים של תקיפות מיניות ואונס של ילדים ונערים דתיים מתחילים להשמע. בינתיים רק סיפורים מהעבר הרחוק (יותר או פחות), אך אני מקוה בכל ליבי ומעז גם להתנבא, שהדיבורים על העבר יקלו לחשוף גם דברים שבהווה.

הדוגמא הבולטת היא הדיווחים על עזרא אגאי שהופצו בתקשורת, כולל הדתית, בעקבות קבוצת הפייסבוק "עזרא לנד רובר – כולם היו ילדיו". אותו איש, תמים למראה, שניצל בשנות התשעים את הנערים התמימים של הישיבות התיכוניות. אולם מה שגרם לי לשבת ולכתוב היא ה"יציאה" מארון הפגיעה המינית של אבידב גולדשטיין, מ"פ צעיר בן 27. אבידב יצא אתמול למסע נחוש לעשיית צדק בשלומי כהן, פדופיל שהתעלל בילדי גוש קטיף של אותן שנים. בשני המקרים כולם ידעו: הרבנים, המחנכים, המשטרה ובכל זאת לא נעשה דבר. אנשים העדיפו שלא להקשיב לילדים/נערים, העדיפו להפחית מחומרת המעשים – רק שלא יצטרכו להפרד מהתחושה המזויפת של "אצלנו אין דברים כאלה".

IMG_1569

אבל הזמן עובר ודברים משתנים. הילדים והנערים של פעם גדלו והם צועקים אל מול אותם מנהיגים: לא עוד! לא עוד השתקה, לא עוד התעלמות – כבר אי-אפשר לטמון את הראש בחול. וכדור השלג הולך ומתגלגל, צובר עוד כח והוא עוד ימס במהלך דרכו את הקרח מעל עוד ועוד מקרים של פגיעות מיניות בילדים, נערים וגברים בחברה הדתית. אני חוזה ורוצה לקוות שניצנים ראשונים אלו יתנו לכולנו את הכח לאוורר בחוץ, לאור השמש המטהר, את הסיפורים הקשים הללו – לילדים ולנערים של אתמול ולילדים, נערים וגברים של היום. לכולם, לכולן, לכולנו.

להמשיך לקרוא

פוקאצ'ה טבעונית קלה

פוסט נוסף בבלוג השני שלי "אוכל בנחת" באתר של חברותא – הומואים דתיים.

הפעם אני מדבר על הבחירות, כמובן. לכו לקרוא הכל שם:

http://havruta.org.il/archives/12226

תמונה 7

מרק "עוף" טבעוני כמו של סבתא (כמעט)

ס'פסנישט!

כל מי שגדל בבית פולני, במיוחד אם הוא דתי, מכיר את הביטוי היידי: ס'פסנישט. המשמעות המילולית היא "זה לא עובר" אך למעשה הכוונה היא "זה לא יאה" או "זה לא מתאים".

ישנם הרבה דברים שהם פסנישט לבחור דתי. זה לא לגמרי אסור, על פי ההלכה היבשה – באופן עקרוני מבחינה משפטית גרידא, זה היה יכול להיות מותר – אבל אף אדם דתי שמכבד את עצמו לא יכול להרשות לעצמו לעשות דבר כזה. מה יגידו השכנים אם יראו אותך… חס וחלילה. ס'פסנישט.

רוצים דוגמאות? אין בעיה. זה בסדר שילד קטן ייסע בשבת בתלת-אופן שלו, אבל ילד גדול על אופניים… ס'פסנישט. וללכת בשבת לראות משחק כדורגל? אז מה אם לא צריך לשלם כרטיס ואפשר ללכת לשם ברגל?… ס'פסנישט. וללכת לבית כנסת בשבת בג'ינס? רק חולצה לבנה ומכנסי בד – מה אתה חילוני?… ס'פסנישט. ולמה להסתובב עם חברים חילוניים מהשכונה? אין לך מספיק חברים דתיים נחמדים מבית-ספר?… ס'פסנישט.

כשגדלתי דברים הפכו להיות יותר ויותר פסנישט. ללכת עם חברים לדיסקוטק (ככה קראו לזה אז)… ס'פסנישט. גם אם אתה לא רוקד צמוד עם בחורות ומקפיד 'לשמור נגיעה'… זה עדיין פסנישט. וללכת לשמוע את ההופעות שאחרי מצעד הגאוה? חלילה וחס רח"ל. זה סופר-דופר פסנישט. מה יגידו השכנים אם הם ישמעו על זה (השם ישמור). בכלל, מה בחור דתי טוב יש לו לחפש עם כל הסוטים האלה? אם אתה רוצה לשמוע הופעות בחינם העיריה מארגנת בקיץ את דץ ודצה בפארק כאן בשכונה (וזה אפילו לא נופל בשלושת השבועות).

אז השתדלתי לעשות רק 'מה שמתאים' וזה סיבך אותי כהוגן. ואז, אחרי הרבה שנים, החלטתי להפסיק לחשוב מה יגידו השכנים ולעשות מה שטוב לי, גם אם זה… פסנישט. גם אם זה לא בדיוק מה שהיו מצפים מבחור דתי טוב…

כי אני יכול להיות טוב גם אם אני בעצמי פסנישט.

IMG_9841

גם המרק הזה הוא קצת ס'פסנישט. הוא אמנם מבוסס על מרק העוף הפולני שאמא שלי היתה – ועודנה – מכינה בכשרון רב. והיא למדה אותו מסבתא שלי נ"ע שהיתה עושה אותו בדיוק באופן שגם אמא שלה היתה עושה. אבל אני רוצה קצת לשנות, כי כזה אני – לא תמיד עושה מה שבחור דתי טוב היה עושה. אז המרק שלי נעשה עם אבקת מרק עוף, ועוד אבקת מרק פרווה. ובמקום הפטרוזיליה או השמיר שאמא שלי מכניסה פנימה, אני שם בפנים כוסברה רח"ל (כי מי שמע על כוסברה במטבח פולני). ואני מבשל את המרק בכלל בלי עוף, שזה סופר-דופר… פסנישט.

ולמרות הכל, הוא עדיין, באיזשהו אופן, המרק עוף של אמא שלי ושל סבתא שלי לפניה. אותו מרק עוף שאי-אפשר לדמיין את החורף שלי בלעדיו.

מצרכים:

  • חצי צרור כוסברה
  • 3 בצלים בינוניים
  • 4 תפוחי אדמה גדולים
  • 2 קישואים גדולים
  • 2-3 גזרים
  • 1 כרובית קטנה (או חצי גדולה)
  • 5-10 שיני שום גדולות
  • 1 כף גדושה אבקת-מרק בטעם עוף (פרווה)
  • 1 כפית מלח
  • פלפל שחור לפי הטעם (אופציונלי)

אופן ההכנה:

הירקות האלו הם הירקות הבסיסיים למרק. מומלץ לא לוותר עליהם (במיוחד לא על הכרובית, הבצל והשום) – אבל אם נתקעתם בלי אחד מהם, אז לא נורא. המרק מקבל באהבה גם כרוב, קולרבי, דלעת, בטטה ועגבניות שלמות (כן, כן – העגבניות יוצאות לא רע בכלל). יש כאלו שמכניסים גם לפת או ברוקולי, אבל אני לא אוהב.

פורחים את הכרובית לפרחים בינוניים ומשרים רבע שעה במי-חומץ כדי לגרש חרקים שמתחבאים בתוכה.

IMG_9774

בינתיים מקלפים את הבצל, השום ותפוחי האדמה. את הקישואים והגזר שוטפים היטב. אם רוצים, אפשר לקלוף גם אותם – אבל חבל על כל הויטמינים שבקליפה. פורסים את הקישואים לפרוסות עבות וחותכים את תפוחי האדמה לחתיכות גדולות (כמו שחותכים לצ'ונט, למשל).

IMG_9776

פורסים גם את הגזר לעיגולים (פה בתמונה גם חתכתי 2 קולרבי).

IMG_9778

ועכשיו מרכיבים את סיר המרק. בתחתית מניחים את העשבים, קרי הכוסברה. אם אתם רוצים לשים גם פטרוזליה, שמיר או עלי סלרי – לכו על זה, הם בהחלט מתאימים. לטעמי לא כדאי לוותר על הכוסברה, אבל לכו עם מה ש"עושה" לכם את זה. על העשבים שימו את הקישואים והגזר.

IMG_9780

מעליהם הוסיפו את שאר הירקות: תפוחי האדמה, הכרובית והבצלים או מה שבחרתם להכניס למרק.

IMG_9781

ממלאים מים עד כמעט לשפת הסיר, מכסים ומביאים לרתיחה. כשהמים כבר חמים מאד מוסיפים את אבקת המרק, המלח והפלפל ומערבבים אותם קלות כדי שלא "יתקעו" רק על הירקות אלא ימסו במים.

IMG_9784

מי שרוצה לדמות ממש את מרק העוף המקורי, יכול להוסיף כף אחת של שמן. אני לרוב מוותר עליו.

עכשיו מעבירים את הסיר לאש קטנה ומבשלים ומבשלים עד שהמרק מפיץ בכל הבית ריח מדהים. כדאי להשאיר את המרק על האש שעתיים או אפילו שלש ובכל מקרה לא פחות משעה וחצי.

שעה לתוך הבישול זורקים פנימה את שיני השום, כדי שהם לא יתפוררו לגמרי בבישול. שן שום מהמרק זה חלק מהתענוג של מרק "העוף" הזה.

IMG_9799

כשהמרק מוכן יוצקים לתוך צלחת עמוקה כמה ירקות עם הנוזל הענברי העמוק ומגישים באהבה לכולם. גם לאלו שהם קצת ס'פסנישט.

IMG_9835

מי שרוצה יכול להוסיף, כמובן, אטריות (לוקשען) ושקדי-מרק (שאצלנו עדיין קוראים להם: מנדלעך).

יוגורט טבעוני קל ומהיר

אני שונא את הקיץ.

טוב, אולי שונא זו מילה חזקה מדי – אבל אני בהחלט מעדיף את החורף. בתור בחור גדול תמיד חם לי, אפילו בינואר אני לבוש קל. אני אוהב את הקרירות של החורף, הציפיה הדרוכה לימים של גשם, ההנאה מהאוכל הכבד והמתובל שהולך טוב עם קולות של טפטוף בחלון. אני מת על הלבוש הירוק שמכסה את כל הארץ ובעיקר את המדבר המקומי בחודשים הקרים. אין כמו חורף.

קשה לי להסתדר עם הקיץ והחום שהוא מביא איתו, כשהקיץ מתקרב אני נכנס לפאניקה – ממש רע לי מזג האויר הזה. איך כתבה נעמי שמר, "עצוב למות באמצע התמוז"? אז גם לחיות כאן באמצע התמוז זה לא איי-איי-איי. הייתי צריך לגדול באיזו מדינה אירופאית קרירה, אבל טעות של ההסטוריה הנחיתה אותי בחום המדברי של הלבנט. לפחות אני גר בבאר-שבע וכך מתחמק לרוב מהלחות. אני באמת לא יודע איך אנשים מצליחים לגור בסאונה הלחה והדביקה שהם קוראים לה "מישור החוף". לגרור אותי בקיץ לתל-אביב זו ממש משימה, אני בדרך כלל לא מוכן להשאר ליותר מכמה שעות מהבילות. אם צריך, רחמנא לצלן, להיות יותר מזה במרכז – אני מוודא טוב טוב שיש לי כיסוי ממוזג קריר ויבש.

זה לא שהכל רע, יש גם צדדים נחמדים לקיץ. אין כמו הפירות הנהדרים של הקיץ – אף תפוז לא יעשה לי את זה כמו אשכול ענבים ירוקים קשים ומנגו רך ועסיסי. גם ללכת לבריכה בחוץ עם הילדים זה ממש כיף. אצלנו בעיר אפשר גם סתם כך לפזז באחת מעשרות מזרקות שמזנקות מכל ככר שניה. אבל כל הפירות והמים לא יצליחו להעלים את הדיכאון שהחום מביא איתו.

אז אם כל כך חם, לפחות ננצל את זה. אתם יודעים איך אומרים: אם החיים נותנים לנו לימונים – בואו ונכין יוגורט.

מסתבר שזה ממש לא קשה להכין יוגורט טבעוני ביתי בכמויות. זה זול יותר ממה שתקנו בסופר ויש לי טריק שגם הופך את זה למהיר למדי. אז בואו נכין יוגורט טבעוני, ביתי, מהיר הכנה ומשם – השמיים הם הגבול.

IMG_0438 להמשיך לקרוא

מרק פלפלים צהובים

פוסט נוסף בבלוג השני שלי "אוכל בנחת" באתר של חברותא – הומואים דתיים.

הפעם אני מדבר על זוגיות ומשפחה חד-מינית, לאור השערוריה שעורר שר החינוך, הרב שי פירון. אבל למה שאני אתאר לכם – קראו הכל שם:

http://havruta.org.il/archives/11490

תמונה 2

קְלַפוֹטִי טבעוני

יש הרבה סופרים קולינריים שאני נהנה לקרוא את ספרי הבישול שלהם. כל פעם שיוצא ספר של שרי אנסקי או קרין גורן, אני רץ לחנות הספרים כדי לבדוק אותו. אבל הכי חביב עלי, מאז ספר הבישול הראשון שלו "מטבח משפחתי", הוא גיל חובב.

יש שני דברים עיקריים בגינם אני מחבב את חובב יותר מכל המתכונאים האחרים. ראשית, הוא איננו בוחל בשימוש בחומרים "עממיים" ולא מתוחכמים, כגון אבקת מרק או רסק עגבניות פושטי. שנית, כל מתכון שלו מלווה בסיפור – לרוב סיפור על חוויה אישית שלו. יש לו, למר חובב, עוד יתרונות רבים: המתכונים שלו שווים לכל נפש וקלים להכנה, הספרים שלו נאים למראה ובנוסף לכל היתרונות, הוא גם הומו. אולם הסיפורים, כפי שהזכרתי בפוסטים קודמים, הם הדבר בגללו אני הכי אוהב לקרוא מתכונים שלו. בבלוג שלי אני מנסה במודע לחקות את דרך הכתיבה והבישול שלו, ואני מקוה שאני גם מצליח בזה מעט.

יצא לי גם לפגוש את גיל לפגישות חטופות, למשל בדוכני שבוע הספר. אולם הפעם החרוטה בליבי היתה כשהוא בא, בהתנדבות, לדבר בפנינו – קבוצת הומואים דתיים. זו היתה תקופה שרק התחילו מפגשים מעין אלו והיו מגיעים אליה אנשים מפוחדים, ברובם בארון. הוא בא עם החיוך שלו והסיפורים המצחיקים והעברית הרהוטה (והנכונה) ונתן לנו ערב של שמחה ורוגע עם אדם ששמח בחייו ובהומואיות שלו.

מכל הספרים שלו, הסיפור של גיל שאני הכי אוהב והכי מרגש אותי הוא סיפור הסיום של הספר "סוכריות מהשמיים". הוא מתאר שם את ריטואל-יום-שני הקבוע של סבתו ואת היום שבו היא נפטרה. זהו סיפור שתמיד גורם לי למחות דמעה.

סבתא שלי נפטרה לפני חודש.

בשבועיים שלפני כבר ידענו כל המשפחה שאנו סופרים את הימים לאחור. הרופאים כבר לא יכלו לעשות למענה דבר ובנותיה, ובהן אימי, החליטו להביא אותה להחליק החוצה מן העולם בביתה הקטן והחם, ולא בבית-חולים מנוכר. ביום לפני שנפטרה באתי לבקר אותה בבית הישן והמוכר, ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה. היא שכבה במיטה הגדולה כל כך מכווצת וזעירה, צינור החמצן שיצא מאפה לא הצליח להקל על נשימותיה שכבר היו כבדות עליה והיא כבר היתה חסרת-הכרה. ישבתי שם ולא יכולתי לדבר מההלם. היה לי כל כך קשה לראות את האשה המדהימה והחזקה הזו שהיתה שם כל חיי, מחבקת ומבקרת, מנחמת באוכל ומייעצת – כל כך חסרת אונים וקטנה. לא הצלחתי לדבר גם עם האנשים האחרים שהיו בבית. נשקתי למצחה את הנשיקה האחרונה – וברחתי ברגע הראשון שיכולתי.

כשהגעתי הביתה רצתי למדף הספרים שבמטבח ושלפתי את הספר. דפדתי ישר לפרק הנכון והתחלתי לקרוא על מנת לנסות לקבל קצת ניחומים ושותפות גורל. לא הצלחתי לסיים את הפרק. הדמעות ששטפו את עיני לא הניחו לי. רק ישבתי לי בחדר ובכיתי עליה ועל עצמי.

IMG_0026

חשבתי, אחרי ההלויה, לכתוב על אחד מן המתכונים שלה לזכרה. אך זה מוקדם מדי, קשה מדי להעלות את הזכרונות ולכתוב אותם בפירוט טכני. אז אני מביא את המתכון של גיל חובב, וחושב על הסבתא שלו ודרכה על שלי.

להמשיך לקרוא